להרשות לעצמנו להבשיל למהלך

אני לא אישה סבלנית, בכלל בכלל לא. כך שאת השיעור הזה הייתי צריכה לעבור כמה פעמים דרך כאב וסבל וסביר שאצטרך לעבור אותו שוב. זה שיעור שמגיע במיוחד כשאנחנו רוצים לראות תוצאות, רוצים להבין את הערך שלנו, רוצים ודאות לגבי היכולות שלנו. מטרת השיעור היא להסכים שאנחנו בתהליך למידה, חקירה, גדילה, הבשלה. אסביר דרך עץ לימון.

ב-8 השנים שאנחנו גרים בבית שלנו הכרתי את כל העצים שגדלים בחצר. יש הרבה עצי פרי ותמיד פינטזתי להביא גם אבוקדו ולימון כי תכלס, מי צריך יותר מזה. בסוף החורף שעבר פתאום הופיעו 3 לימונים מעל צמרת של עץ אחר. רק אחרי שעקבנו במבט לכיוון האדמה גילינו את הגזע שהתחבא. גזע דק וארוך שכנראה נשען על עצים אחרים כדי להחזיק את עצמו. הוא כנראה התחיל לגדול הרבה לפני שעברנו לגור פה. פאק, כמה סבלנות יש לעץ הזה.

מדמיינת את עצמי במקומו, רק גדלה, כל כך הרבה שנים, בלי להניב פירות. מדמיינת כמה כעס, תסכול, אשמה, הקטנה עצמית והכאה עצמית היו מקיפים אותי. מדמיינת איך העץ היה גדל אם כוחות כל כך אגרסיביים היו פועלים עליו. נראה לי שהוא היה מת מזמן.

אז להרשות לעצמנו להבשיל מצריך הרבה אמון. זה כמו ליפול אחורה אל הזרועות של עצמנו. זה להסכים להיות אמורפיים ונטולי תוצרים, להיות האישה שעוד לא מציגה ערך ברור בעולם, להיות האדם שאין לו רצונות בהירים או תשוקה מדויקת. להסכים לחוסר הודאות. להסכים לוותר על כל מנגנוני הלחץ האגרסיביים שאנחנו חושבים שיוציאו מאיתנו את הפירות הכי יפים, רק כדי לגלות שהם הורגים אותנו מבפנים.


אני חושבת שאכתוב על זה עוד הרבה בקרוב. סטיי טיונד.