אז כבר עשינו עבודה עם עצמנו, הרגענו את הפחדים, מצאנו את הקולות האותנטיים והרצונות הטהורים ולקחנו צעד קדימה לכיוון שהם הראו לנו. הרבה דברים יכולים לקרות אחרי הצעד הזה ולא תמיד הם תואמים לציפיות שלנו. אולי הרצון התפוגג ונשארנו ריקים, אולי נפלנו בכל מדדי ההצלחה שהוגדרו, אולי גילינו שמה שחשבנו שיהיה לנו בול הוא דווקא ממש לא נעים ולא כיף לנו. ואז מתאכזבים. ואז מאשימים. ואז מתדלקים את הפחדים עם אקסיומות כמו "הלב לא יודע" או "מי שהולך אחרי הלב שלו נופל".
זה נכון. אני לא אשקר. מי שלוקח צעד קדימה, לא משנה מהיכן הגיעה המוטיבציה שלו, עשוי ליפול. הלב לא יודע, גם הרצון לא. אין אף קול בתוכנו שיכול לחזות את העתיד. אין אף מאגר דאטה שיכול לייצר לנו סימולציה מדויקת של מה יעשה לנו טוב (עדיין מוהאהאה). אז איך מתנהלים בתוך חוסר הודאות הזו? אוה, שמחה ששאלתם.
הגישה שמנחה אותי היא גישת מחקר - אנחנו שואלים שאלות, אנחנו בונים את הניסויים שיענו לנו על השאלות, אנחנו לומדים מכל ניסוי בין אם הצליח או נכשל ואנחנו לוקחים את הצעד הבא קדימה. המחקר הצליח אם למדנו על עצמנו דבר חדש שמקדם אותנו. אפשר ללמוד על עצמנו המון מניסויים שנכשלים. ולכן כל Dead end במחקר תורם למעשה להצלחה שלו.
כשאנחנו לא עסוקים בחיפוש אשמים בתוכנו, אנחנו יכולים להתרכז טוב יותר בתכנון הניסוי הבא. אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות חדים ומדויקים יותר עם כל צעד. בכל פעם שאנחנו קמים ומנקים את האבק מהברכיים, אנחנו מתקדמים אל עבר אסטרטגיה מדויקת יותר עבורנו.