הזדמנויות, פחד וניצול

יצאתי לחפש הזדמנויות, מצאתי פחד. והפעם, זה הפחד מניצול.

אחד מעניין במיוחד, חייבת לומר. המופע המוכר שלו נולד הרבה פעמים רק אחרי שהוא קרה במציאות. אנחנו קולטים בדיעבד שמישהו הבטיח ולא קיים, או שביקשו מאיתנו רק טובה קטנה שהלכה וגדלה, או שמישהו גרם לנו לחשוב שהוא פועל לטובתנו ורק מאוחר יותר גילינו ש-נופ.

הפחד מניצול מעכב אותנו לזהות הזדמנויות

בגוף זה מרגיש נורא, זה מרגיש קטן ועלוב ו-אני לא יודעת לשמור על עצמי. ואז הוא מצטרף אלינו למסע, שומר צמוד. מגן עלינו מפני הזדמנויות, מחמאות, מחירים. כל הזמן מסתכל מאחורי הגב לראות מה עוד לא ראינו, מה פספסנו, מי מנצל אותנו ולא קלטנו?

אבל יש לו עוד צורות: מה אם אני אנצל מישהו אחר? מה אם אני אקבל יותר ממה שמגיע לי? מה אם אני אראה הזדמנות שמישהו אחר פספס? כאילו עצם זה שראיתי משהו, כבר אומר שלקחתי אותו ממישהו אחר.

מה אם אני אהפוך לאדם שאני סולדת ממנו?

שאלת השאלות, צל כל הצללים.

ויש עוד צורה אחת ואנחנו צריכים לדבר עליה יותר והיא הפחד שננצל את עצמנו. שנבגוד באדם הכי קרוב אלינו. שנגיד "כן" גם כשכל הגוף צועק "לא" או שנקבל החלטות לפי מה לא יאכזב אחרים, או שנמשיך לתת גם כשאנחנו כבר ריקים לגמרי.

הפחד הזה הוא חשוב, הוא רוצה לשמור עלינו שכל זה לא יקרה, אבל אם הוא צועק חזק מדי, מגן חזק מדי, גם הוא יפריע. אם אני עסוקה בלא לפגוע בעצמי, אני לא רואה את כל ההזדמנויות שיכולות להיטיב איתי

כאילו כל שדה הראייה שלי מצטמצם לשאלה אחת:

איך לא לעשות לעצמי רע?

כשיש שאלה הרבה יותר מעניינת -

מה יכול לעשות לי טוב?

כמה הזדמנויות חלפו לידי בזמן שפחדתי מניצול?

וכמה מהן עדיין מחכות, בסבלנות, שאסכים לראות אותן?