"אני לא יודעת מה אני רוצה"
אין משפט שעושה לי לרקוד צ'הצ'ה בלב יותר מהמשפט הזה. אני יודעת שהרצון נמצא שם, מתחת לשכבות הפחד. אני יודעת שתיכף החפירה הארכאולוגית תתחיל ואנחנו נגלה את האוצרות שטמונים שם למטה. אבל מי שאומרת לי את זה לרוב נמצאת בתסכול כל כך גדול, שהיא לא רוצה שירקדו מולה צ'הצ'ה, אז אני רק מחייכת בעדינות ומתחילה לשאול שאלות.
לפני כמה שנים כשהתפטרתי בלי שום תכנית חלופית, היה לי בוס מתוק ששתה איתי קפה ושאל אותי "מה את הולכת לעשות עכשיו?" במבט מודאג. אני זוכרת את ההרגשה שהוא באמת ובתמים דואג לי, שאני עושה טעות, שאני מוותרת על בטחון, שאני לא אחראית כלפי עצמי. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וכל מה שהיה לי בראש זה "אני לא יודעת" אבל פחדתי להזין את הפחד שלו . פחדתי שהוא יתן לי מבט מבוהל שיבהיל אותי חזרה.
אז לקחתי נשימה עמוקה ונתתי למילים אקראיות לצאת לי מהפה. "אני הולכת לייעץ למנכ"לים אחד על אחד במשך כמה ימים ברצף, במדבר בזמן שאנחנו יחפים". אני זוכרת את המבט המבוהל שהוא נתן לי וכמה נבהלתי חזרה.
לא היה שום קשר בין מי שהייתי אז לבין המילים האלו. זה היה נשמע תלוש, מופרך, מלא בעצמו. לא היה לי מושג איזו דרך תוביל לתוצאה הזו ומה אני אמורה לעשות כדי להגיע לשם. אבל התמונה הזאת נשארה לי בראש, היא רדפה אותי והציפה בי המון סוגים של רגשות - בעיקר תסכול וכעס אבל גם תקווה. אולי אני כן יודעת.
אני היום רואה את התמונה הזו מתממשת, האמון שנתתי בידע שלי מאפשר לי היום להיות מוקפת בבחירות שלי, שנעשו מתוך שאיפה לאושר שלי. אני היום מאוד מאוד מאושרת. אבל זו לא המלצה.
יש פה טריידאוף - יש הרבה פחות בטחון. הויתור הזה לא מתאים לכולם בכל זמן. אבל המיפוי של הסיטואציה, מחקר העומק לתוכנו שמאפשר ובחירה מודעת בתוך הטריידאוף, הוא דבר שעושה הרבה שקט בלב.